גז"ד למורשע בשוד ממתלונן שעבד ב"מזנון התבור" ונשיאת נשק שלא כדין

1.         הנאשם לפניי, עאקב טליעה, הורשע לאחר ניהול הוכחות בעבירות של ביצוע שוד, לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "החוק"); ונשיאת נשק שלא כדין, לפי סעיף 144(ב) לחוק.

על-פי המתואר בכתב האישום, אשר פרטיו הובאו בהכרעת הדין מיום 17.7.11, הנאשם, יחד עם אדם נוסף, שדד באיומי נשק (רובה מסוג M-16 קצר) את המתלונן שניר וייס (להלן: "המתלונן) לאחר שהאחרון סיים את עבודתו ב"מזנון התבור" ונטל ממנו סכום של 5,000 ש"ח.

טיעוני הצדדים לעונש

2.         בא-כוח המאשימה הפנה את בית המשפט לחומרת המעשים; לאימה והפחד שהטילו על המתלונן, אשר מצא עצמו בשעת לילה מאוחרת ניצב אל מול שני חמושים, האחד בסכין והשני, הנאשם, ברובה. לדבריו, עצם החזקת הנשק היא עבירה חמורה כשלעצמה הדורשת התייחסות בלתי מתפשרת אף במנותק מעבירת השוד. בהצטרפותן של העבירות לכדי מסכת עובדתית אחת נוצר סיכון גדול לפגיעה בגוף או בנפש, והתגובה הראויה ליצירת הסיכון היא ענישה מחמירה ומרתיעה.

            ביחס לנסיבותיו האישיות של הנאשם, סבר בא כוח המאשימה כי אין בהן להביא להתחשבות בו, אלא להפך - נסיבותיו מלמדות כי יש להחמיר עמו, וזאת לאור עברו הפלילי המכביד.

            לסיכום ביקש בא-כוח המאשימה להטיל על הנאשם עונש מאסר לתקופה ארוכה, תוך הפעלת שני עונשי מאסר על תנאי שנגזרו עליו בתיקים אחרים, למשך 12 חודשים כל אחד, במצטבר לעונש שיוטל עליו במסגרת גזר הדין הנוכחי. בנוסף, ביקש להפעיל את ההתחייבות עליה חתם הנאשם; לחייבו בפיצוי המתלונן; ולהטיל עליו עונש של מאסר על תנאי.

3.         הסנגור, מנגד, מבקש להיבנות מן עובדה ששותפיו של הנאשם לביצוע העבירות לא נתפסו בכדי לבסס את טענתו כי אין למצות את הדין עם הנאשם. לדבריו: "בית המשפט אמור לשאול את עצמו האם אין כאן עיוות, מבחינת צדק מוחלט ומבחינת אינטרס הציבור שדורש הקלה בעונשו של הנאשם?". עוד ביקש הסנגור כי אמונתו של הנאשם בדבר חפותו לא תוביל להחמרה עמו, בהתייחס לבחירתו לנהל את משפטו עד תום ולאי הבעת חרטה על המעשים.

            באשר לנסיבות המקרה ציין כי המתלונן לא נפגע בסופו של דבר, ולא הזדקק לטיפול רפואי.

            ביחס לנאשם ולנסיבות חייו, הסנגור פירט כי הנאשם קבל בעבר טיפול כימותרפי וקרינתי עקב סרטן מתקדם מקומי בלוע האף (נזופרינקס). לא הוצג תיעוד המתייחס לתאריכים בהם הנאשם טופל ואין כל התייחסות לשאלת מצבו הרפואי הנוכחי. במכתב מיום 1.9.11 כתב ד"ר בלאן סאלם מבית החולים רמב"ם, כי "החולה תקופה ארוכה לא במעקב". הסנגור טען כי המעקב הרפואי הופסק בשל מעצרו של הנאשם, אולם לא הביא כל ראיה שיש בה לתמוך בטענה זו.

            לסיכום ביקש הסנגור להטיל על הנאשם עונש אשר לא יעלה, במצטבר עם הפעלת עונשי התנאי, על 12 חודשי מאסר.

דיון והכרעה

4.         העבירות בהן הורשע הנאשם הן חמורות ובעלות פוטנציאל ממשי לפגיעה בחיי אדם. ביצוע שוד מזוין כמוהו כאיום לרצוח, כאשר אין לדעת מה היה קורה אילו בחר המתלונן להביע התנגדות או לברוח מפני הנאשם ושותפו לפשע. נטילת הנשק לשם שוד, לכשעצמה, יש בה כדי להעיד על יחסו הנפשי של הנאשם כלפי האפשרות של פגיעה בגופו או חייו של הנשדד, ומכאן שאין להתייחס אל האירוע כמקרה של שוד "רגיל" בעת קביעת העונש.

5.         לבד מחומרת העבירות, עיון בגיליון הרישום הפלילי ובגזרי הדין הקודמים שניתנו עקב הרשעותיו בעבר מלמד כי אין מקום לנקוט בגישה מקלה ולהפעיל את מידת הרחמים כלפיו, כפי שמבקש הסנגור. נאשם זה אימץ לעצמו אורח חיים עברייני וההזדמנויות שניתנו לו בעבר על מנת לשקם את חייו לא נוצלו על ידו. הנאשם הורשע בשנת 2007 בביצוע שני מעשי התפרצות וגניבה, ובשנת 2006 בעבירות של איומים ושיבוש הליכי משפט לאחר שפרסם למכירה אופנוע גנוב. בשני המקרים לא מוצה הדין עם הנאשם והוטלו עליו עונשים "קלים" יחסית. הגישה הסלחנית כלפיו התגלתה, בסופו של יום, כלא אפקטיבית, כאשר מיד עם שחרורו מן הכלא שב הנאשם לסורו וביצע את השוד שבגינו הורשע בתיק זה.

6.         עוד נתתי דעתי לעובדה כי אין כל אינדיקציה להבעת חרטה על המעשים, כשלמעשה הנאשם עדיין מחזיק בגרסתו כי הוא חף מפשע. טענת הסנגור לפיה אין לראות באי הבעת החרטה כשיקול להחמרה, אף כי ניתן תיאורטית לקבלה, אין משמעותה כי דינו של הנאשם ייחרץ באופן דומה לדינו של נאשם שהודה והתחרט. דינו של הנאשם במצב שכזה ייגזר מתוך מידת הדין ולא מתוך מידת הרחמים, ובודאי כאשר יתר הנסיבות, ובראשן עברו של הנאשם ונסיבות ביצוע העבירה דנן, מלמדות כולן כי אין עוד מקום להקל עם הנאשם.

7.         באשר לטענות בדבר מצבו הרפואי של הנאשם, אעיר בקצרה כי לא הובאו אסמכתאות מהימנות שיש בהן ללמד על מצב בריאותו בהווה, וכי ההתחשבות במצב בריאותו עד כה, במסגרת הליכים קודמים, לא הובילה לתוצאות המיוחלות.

8.         בשל ריבוי עבירות השוד והסיכון הממשי לחיי אדם ולרכוש ופגיעה בביטחונם האישי של האזרחים החפים מפשע, אין לקבל כל טענה לעונש מקל, נהפוך הוא - יש במקרה זה לנקוט ענישה מכבידה וכואבת כדי להרתיע את הנאשם ואחרים כדוגמתו, על מנת שיראו ויראו.

9.         לסיכום, אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים:

א.         אני דן את הנאשם למאסר לתקופה של 10 שנים מתוכם 8 שנים לריצוי בפועל בניכוי ימי מעצרו ואילו היתרה על תנאי למשך 3 שנים והתנאי שהנאשם לא יעבור ויורשע בפרק זמן זה על כל אחת מהעבירות בהן הורשע בכתב אישום זה. 

ב.         אני מורה על הפעלת עונשי המאסר על תנאי שנגזרו על הנאשם בת"פ 15461-10-09 (שלום נצרת, גזר-דין מיום 2.11.09) ובת"פ 2274/06 (גזר-דין מיום 16.10.07), וזאת במצטבר לעונש המאסר בפועל שנגזר בתיק זה, לתקופת מאסר נוספת של 24 חודשים (12 חודשים בגין כל אחד מן התיקים).